התחלתי להיפגש עם רותם בתקופת ההריון שלה. ביחד דיברנו על החששות, ההתרגשות והשמחה, אי הוודאות, הסקרנות על מה ישתנה ומה יישאר אותו דבר, וכל קשת הרגשות שחוותה.
דברנו גם על מקורות העוצמה שלה, על משאבי ההתמודדות העומדים לרשותה, על ההכנה הזוגית והאישית. עיבדנו והתכוננו לקראת הלידה המתקרבת.
כשסער נולד, נולדה גם אמא רותם. המשכנו להיפגש, עם סער הקטן והגרגורים המתוקים שלו.
רותם אמרה: "צונאמי שטף את החיים שלי". התבוננו ביחד על הגל הגדול הזה.
דברנו על התחושה הזאת של להיתלש מחיי השגרה, מהמציאות של אנשים מבוגרים שמתלבשים והולכים לעבודה בבוקר; על השאלות שמציקות- איך מתפעלים את הדבר הזה? ומה אם אני עושה שגיאה? ואולי אני צריכה להתאמץ יותר ולהניק? זה מותר לי בכלל להכניס את הנוחות שלי למשוואה?
דיברנו על הפחדים הכמוסים, על המשאלות, על רגשות האשמה שלא מספרים עליהם, על הטלטלה הזוגית, על הגוף שמשתנה, ועוד ועוד.
רותם יודעת לשחות עכשיו גם כשהגלים גבוהים. ולפעמים גם להרפות ולצוף. לחדש את הכוחות.
אלה היו רגעי קסם. חבל שהקירות לא יכולים לדבר. אז אני מספרת במקומם.
(פורסם בשמות בדויים באישור כמובן)